יש פרק זמן מסוים בסיפור גן העדן שמעלה בי כאב גדול. זהו הרגע בו חווה עומדת לבדה אחרי הנגיסה הראשונה בפרי עץ הדעת.
המבנה הפשוט של מחשבות ותפיסה בו חייתה כל ימיה מתחיל להשתנות ואז לקרוס. במקומו בוקעים ומגיחים גלים אדירים של תובנות, הקשרים ומסקנות. מוחה הולך ומתרחב, משנה את צורתו והופך למבוך שאין לו סוף. כלי מחשבה משוכללים מופיעים ומציגים את עצמם, ומודעות עצמית מתחילה לבנות את היכלותיה. כוחות של הפרדה, ביקורת וניתוח יורדים אל העולם ונכנסים אל תוכה, וכל שהיה שלם ואחד מתפרק, הופך לריבוי ופרטים, ואז שב ומתאחד, וחוזר חלילה לאינסוף.
מה עשתה חווה כשכל אלו אירעו? אני מדמיין אותה, עירומה עדיין, נשענת על גזע עץ ושרויה בהלם ואפיסת כוחות. האם נשאה את מבטה בייאוש ותחינה אל השמים הבהירים, מחפשת את האחדות שאבדה ממנה לעולמי עד. כמה זמן נותרה כך? רגעים מעטים, אולי שעות, אולי הלכה בשבילי הגן אבודה במחשבותיה שבועות תמימים? מה הרגישה? האם הצטערה על שנגסה בפרי, האם שמחה על העולם החדש שנגלה בפניה? מוחי מציג את השאלות, אך ליבי הוא שיוצא אליה בדאגה.
ברור כי כולה נקרעה באחת. גן הפלאים סביב לה לא ישוב לעולם להיות חלק מגופה ונפשה. כתינוק שזה עתה נולד היא פוגשת את כוחה של הַנִפְרָדוּת ומתעוררת לתוך תחושת היחיד והכרת בדידותו. וסקרנות עולה בי לדעת אם התלבטה לגבי בן זוגה? הגבר התינוק שבטוח כי התקרב אליה, חסר ידיעת עצמו ומאושר עד אין קץ בבורותו. האם היססה מלספר לו? האם התלבטה אם לא מוטב להשאירו בעיוורונו, בחוויית השלמות ששוב אינה אפשרית לגביה?
אני מדמיין אותה מתחבטת לראשונה בחייה, ואז מכריעה את ההחלטה החשובה ביותר בתולדות האדם. היא מציעה לו את פרי הדעת, ומצרפת אותו למסעה, מרגע זה ועד סוף ימי העולם.
מדוע בחרה כך? אני מהדק את אחיזת ידיי בספר, והתשובה עולה כמעצמה והיא אנושית עד מאוד. בשל הבדידות הגישה לגבר העולל את הפרי האסור. הניכור שחשה מהמראות סביב הציף בוודאי את נפשה והיה קשה מכפי יכולתה להכיל. ביקשה שותף עמו תוכל לחלוק אהבה ויחדיו ינועו בעולם וינחמו זה את זו.
יוצרת האדם האמיתית היא חווה. לא רק שלא חטאה לגבי בן זוגה וילדיה לדורי הדורות, אלא היא שהשלימה את תהליך בריאתם כבני אנוש והביאה אותו לידי גמר. האלוהים השקוע באהבת עצמו, סירב להניח לברואיו להכיר את כוחם ויצר עבורם את גן העדן כבית כלא. רק אחד מבכירי מלאכיו, הנחש, ראה זאת ועשה מעשה להסיר את המעטה המכסה על עיניהם.
חווה האמיצה בנשים הֵעֵזָה, ומאומץ לבה נולדה האנושות המוכרת לנו. לבי יוצא אליה ונשבע לה אמונים, האֵם הראשונה, הטהורה והעדינה. בדתות העולם מבזים ומתארים אותה כסוררת ומשברת רצון האל, במקום זאת היה עליה להיות נערצת ואהובה ומקודשת בעיני כל האדם.
הוספת תגובה